סבתא שלי הייתה אומרת: "הזקנה קשה", היא הייתה אומרת את זה בספרדית, ואפילו שהייתה חסרת שיניים, היה אפשר לשמוע את הקושי בדרך שבה היא אמרה, בכלל היא ידעה לבטא את עצמה מצוין. לרב היא לא ביטאה את עצמה בכלל במילים, הייתה שקטה, אילמת כמעט(לא באמת), וכאשר היא דיברה היה עולם ומלואו נחשף. בשבילי היא הייתה השכל והחכמה, התבונה, היופי, האמת, הטוב והרע.
לאורך הדרך תמיד הכרתי אותה כסבתא, אדם מבוגר, לקראת סוף חייה כבר אפשר היה לראות את השנים, היא נאבקה , נלחמה, ואת זה אפשר היה לראות באמת כאשר היא הייתה שרועה בבית חולים פורייה. כן הסיפור הוא מוכר אדם מבוגר מותקף בביתו ע"י אדם לא ידוע.. מי הוא היה?, עד היום המשטרה על עלתה על עקבותיו.. והוא לא השאיר עקבות.. מישהו יודע איזו חיה לא משאירה עקבות.. ? כי הוא היה חיה.
הוא עשה תצפית הוא ידע שימצא אותה לבד, כין בסיפור, הסיפור שלו היה שהוא מהעירייה ונשלח לטפל בתקלת במים, היא הכניסה אותו, ואז הוא שלף סכין מהמטבח, ואיים עליה, הפיל אותה לרצפה, וכך נשבר לה האגן. גנב 200 שקלים שהיו לסבתא שלי בארנק. בכל מקרה סבתא שלי עברה ניתוח בבית חולים צפת, משם עברה למחלקת שיקום בפורייה, חטפה חיידק, דלקת ריאות חיידק בדם.. זונדרה, ועוד פעם זונדרה, שלא נדבר על האטימות הרגשית של העובדים במחלקה.. "תיפרדו, זהו היא גמורה".. נבלות.. אה ושכחתי.. היה לה חיתול, וצינור לשתן, וכשמחליפים חיתול לאשה מבוגרת צנועה, אח ברוטלי מאמין שזוהי משאלת ליבה.. מטומטם.
אז כן, היא אהבה שהילדים שלה היו באים, ולעיתים הייתה שוכחת שהיא בבית חולים וחושבת שהיא בבית, כן היא כל הזמן הפצירה לחזור הביתה, אבל הם האמינו שבית החולים טוב בשבילה. יום אחד משאר הימים שנשארתי לידה, עד שכבר נמאס היה לי שהם עושים מה שהם רוצים ולא מקשיבים לרצונה, עזבתי. אבל באותו היום, אחרי שהם הלכו, היא החליטה שהיא רוצה הביתה.. קמה מהמיטה התיישבה, "הביתה", קח אותי הביתה.. עניתי לה: "סבתא אנחנו בבית חולים, זה רחוק, אין אוטובוסים עכשיו וכולם כבר הלכו, אני כאן.." והיא המשיכה "הביתה.." ושוב עניתי את אותה התשובה.. היא לא הסכימה לקבל.. ואני אבוד לא יודע מה לעשות ואיך.. ואז החלה לבכות.. חיבקתי אותה, והתיישבתי על ידה, היא הניחה את ראשה על כתפי ואמרה לי "אתה לא אוהב אותי יותר..?", עניתי בטח שאני אוהב אותך סבתא, אני הכי אוהב אותך בעולם, את אישה חזקה, אבל אי אפשר ללכת הביתה סבתא.. אלא אם כן, את יודעת, תוכלי לעמוד וללכת ברגל, אני אלך אתך..
היא צחקה.. חזרה לאחור, והלכה לישון.. מאז יותר משנה היא הייתה אתנו, כי סבתא שלי אישה חזקה. ועד הרגע האחרון היא ניסתה להמשיך ולהישאר, אבל אני ידעתי שאני צריך לשחרר.. הלוואי והיא הייתה נשארת לכל החיים, הלוואי והיה לי אותה לכל החיים.. הלוואי ולא היה מוות, לפעמים חשבתי בסתר ליבי, בזמן שהייתי עוד על ידה, אם יש תרופה או משהו טבעי שיכול להשאיר את הנשמה שלה איתי.. אבל הגוף.. מה נעשה עם הגוף שאלתי את עצמי, רציתי לראות אותה איתי. וכל הזמן המשכתי לתהות, אולי טבעונות תהפוך אותה לבלתי נראית.. תתמזג עם הטבע, תהפוך להיות דבר קיים בעולם גשמי אך מלא ברוח, לא ארצי אבל איתי...
היום היא כבר איננה..
והסיפור הזה הוא ארוך, אבל בשבילי הוא קצר.. וכל זה בגלל סדרת הציורים הבאה.. סדרה של 20 ציורים בגודל 40X30 שבהם הברבי מופיעה כדימוי, של בובה בגודל טבעי, בעולם אפור ,אך היא מלאה צבעים.. ועם צללית חזקה..
היוצרת, אדית איבגי, סטודנטית לאמנות תואר ראשון במכללת אורנים, בחרה לבטא את חיי הנצח,
היא ציירה אנשים מבוגרים בשלבים שונים של זקנה.. ההתבוננות הנדרשת בציור הביאה אותה לבחור בברבי כדימוי- של בובה בגודל טבעי. כניגוד מוחלט לאדם מבוגר שכבר כל סימני הגיל נראים על פניו. תוך שהיא מתארת את הברבי, כאידאל היופי הנצחי, השלמות, הגוף נטול הפגמים, חסר הסימנים שהותירו על הגוף השנים, המסע והדרך של החיים מאז הנעורים. היא לכדה את הנעורים כיופי נצחי על רקע אפור ובתוכם, והצל..
ובכן, האפור הוא זמני, בדיוק כפי שנדרש היה ממני להבין, והבנתי כאשר סבתא שלי כבר לא הייתה, ישבתי עם עצמי והבנתי שהכול תיכף נגמר.. אתם כבר מבינים שסבתא שלי לא נשארה איתי, לא הצלחתי למצוא תרופה שתשאיר אותה כאן איתי, מה שנשארו היו תמונות שלה כשהייתה בחיים, בחלקם היא צעירה ויפה, וחלקם בשלבים שונים בחיים..
אבל ברוחה היא הייתה צעירה לנצח.. בדיוק כמו שהציורים שואפים להציג.. ולדעתי הם מצליחים, אפילו מצוין.
כמה ציורים לדוגמא...
אדית איבגי- כמו בובות להיות.. 2016
לאורך הדרך תמיד הכרתי אותה כסבתא, אדם מבוגר, לקראת סוף חייה כבר אפשר היה לראות את השנים, היא נאבקה , נלחמה, ואת זה אפשר היה לראות באמת כאשר היא הייתה שרועה בבית חולים פורייה. כן הסיפור הוא מוכר אדם מבוגר מותקף בביתו ע"י אדם לא ידוע.. מי הוא היה?, עד היום המשטרה על עלתה על עקבותיו.. והוא לא השאיר עקבות.. מישהו יודע איזו חיה לא משאירה עקבות.. ? כי הוא היה חיה.
הוא עשה תצפית הוא ידע שימצא אותה לבד, כין בסיפור, הסיפור שלו היה שהוא מהעירייה ונשלח לטפל בתקלת במים, היא הכניסה אותו, ואז הוא שלף סכין מהמטבח, ואיים עליה, הפיל אותה לרצפה, וכך נשבר לה האגן. גנב 200 שקלים שהיו לסבתא שלי בארנק. בכל מקרה סבתא שלי עברה ניתוח בבית חולים צפת, משם עברה למחלקת שיקום בפורייה, חטפה חיידק, דלקת ריאות חיידק בדם.. זונדרה, ועוד פעם זונדרה, שלא נדבר על האטימות הרגשית של העובדים במחלקה.. "תיפרדו, זהו היא גמורה".. נבלות.. אה ושכחתי.. היה לה חיתול, וצינור לשתן, וכשמחליפים חיתול לאשה מבוגרת צנועה, אח ברוטלי מאמין שזוהי משאלת ליבה.. מטומטם.
אז כן, היא אהבה שהילדים שלה היו באים, ולעיתים הייתה שוכחת שהיא בבית חולים וחושבת שהיא בבית, כן היא כל הזמן הפצירה לחזור הביתה, אבל הם האמינו שבית החולים טוב בשבילה. יום אחד משאר הימים שנשארתי לידה, עד שכבר נמאס היה לי שהם עושים מה שהם רוצים ולא מקשיבים לרצונה, עזבתי. אבל באותו היום, אחרי שהם הלכו, היא החליטה שהיא רוצה הביתה.. קמה מהמיטה התיישבה, "הביתה", קח אותי הביתה.. עניתי לה: "סבתא אנחנו בבית חולים, זה רחוק, אין אוטובוסים עכשיו וכולם כבר הלכו, אני כאן.." והיא המשיכה "הביתה.." ושוב עניתי את אותה התשובה.. היא לא הסכימה לקבל.. ואני אבוד לא יודע מה לעשות ואיך.. ואז החלה לבכות.. חיבקתי אותה, והתיישבתי על ידה, היא הניחה את ראשה על כתפי ואמרה לי "אתה לא אוהב אותי יותר..?", עניתי בטח שאני אוהב אותך סבתא, אני הכי אוהב אותך בעולם, את אישה חזקה, אבל אי אפשר ללכת הביתה סבתא.. אלא אם כן, את יודעת, תוכלי לעמוד וללכת ברגל, אני אלך אתך..
היא צחקה.. חזרה לאחור, והלכה לישון.. מאז יותר משנה היא הייתה אתנו, כי סבתא שלי אישה חזקה. ועד הרגע האחרון היא ניסתה להמשיך ולהישאר, אבל אני ידעתי שאני צריך לשחרר.. הלוואי והיא הייתה נשארת לכל החיים, הלוואי והיה לי אותה לכל החיים.. הלוואי ולא היה מוות, לפעמים חשבתי בסתר ליבי, בזמן שהייתי עוד על ידה, אם יש תרופה או משהו טבעי שיכול להשאיר את הנשמה שלה איתי.. אבל הגוף.. מה נעשה עם הגוף שאלתי את עצמי, רציתי לראות אותה איתי. וכל הזמן המשכתי לתהות, אולי טבעונות תהפוך אותה לבלתי נראית.. תתמזג עם הטבע, תהפוך להיות דבר קיים בעולם גשמי אך מלא ברוח, לא ארצי אבל איתי...
היום היא כבר איננה..
והסיפור הזה הוא ארוך, אבל בשבילי הוא קצר.. וכל זה בגלל סדרת הציורים הבאה.. סדרה של 20 ציורים בגודל 40X30 שבהם הברבי מופיעה כדימוי, של בובה בגודל טבעי, בעולם אפור ,אך היא מלאה צבעים.. ועם צללית חזקה..
היוצרת, אדית איבגי, סטודנטית לאמנות תואר ראשון במכללת אורנים, בחרה לבטא את חיי הנצח,
היא ציירה אנשים מבוגרים בשלבים שונים של זקנה.. ההתבוננות הנדרשת בציור הביאה אותה לבחור בברבי כדימוי- של בובה בגודל טבעי. כניגוד מוחלט לאדם מבוגר שכבר כל סימני הגיל נראים על פניו. תוך שהיא מתארת את הברבי, כאידאל היופי הנצחי, השלמות, הגוף נטול הפגמים, חסר הסימנים שהותירו על הגוף השנים, המסע והדרך של החיים מאז הנעורים. היא לכדה את הנעורים כיופי נצחי על רקע אפור ובתוכם, והצל..
ובכן, האפור הוא זמני, בדיוק כפי שנדרש היה ממני להבין, והבנתי כאשר סבתא שלי כבר לא הייתה, ישבתי עם עצמי והבנתי שהכול תיכף נגמר.. אתם כבר מבינים שסבתא שלי לא נשארה איתי, לא הצלחתי למצוא תרופה שתשאיר אותה כאן איתי, מה שנשארו היו תמונות שלה כשהייתה בחיים, בחלקם היא צעירה ויפה, וחלקם בשלבים שונים בחיים..
אבל ברוחה היא הייתה צעירה לנצח.. בדיוק כמו שהציורים שואפים להציג.. ולדעתי הם מצליחים, אפילו מצוין.
כמה ציורים לדוגמא...
אדית איבגי- כמו בובות להיות.. 2016
 |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה